מצות ישוב ארץ ישראל

In honour of Yom Haatzmaut next week, I am giving a shiur today on Mitzva Yishuv Eeretz Yisrael - The Mitzva to live in Eretz Yisrael.
Below are my sources - you can read them and draw your own conclusions :)
Sorry that it is not formatted properly - blame Blogger. If you would like a copy in Word or PDF format, please contact me directly or leave a comment (include contact email address in the comment - I will remove the address from the comment after I have sent the file.

1.      במדבר פרק ל"ג

[נ] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: [נא] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן: [נב] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: [נד] וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ: [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ: [נו] וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

2.      רש"י

[נ"ג] והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה:

3.      רמב"ן

[נג] והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב): במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח) אבל רש"י פירש:  והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר:

4.      ספר המצות – מצות שכח אותן הרב ממצות עשה לדעת הרמב"ן

מצוה ד שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי אח הארז לרשת אותה....

5.      מגילת אסתר (רבי יצחק די ליון, מגדולי מפרשי ספר המצוות),

ר' יצחק די לאון תלמיד חכם ומקובל. נולד בעיר לאון בצפון ספרד. שימש כרבה של טולדו. היה מאחרוני רבני קסטיליה. נפטר שנים מעטות לפני גירוש ספרד כשהוא בן למעלה מגיל שבעים. תלמידו של רבי יצחק קנפנטון, עסק רבות בקבלה ובתורת הנסתר ומיוחסים לו מעשי ניסים. זכה לכבוד רב מרבי יוסף קארו אשר כינהו 'רבינו הגדול מוהר"ר יצחק די ליאון'. רבי דוד קונפורטי, בספרו הביבליוגרפי "קורא הדורות", ייחס לו את כתיבת ספר "מגילת אסתר" אשר עוסק בתשובות להשגות הרמב"ן על ספר המצוות של הרמב"ם.

http://he.wikipedia.org/

(מצוה ד) נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובוח (דף ק"א) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנוח ירושלים וגו׳ ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה. ומה שאמר הרמב״ן  שהחכמים אמרו כי כבוש הארן היא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה, וכן פ׳ התוס׳ שם גבי הוא אמר לעלות, ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו ג״כ החם (שם) כל העולה מבבל לא״י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו, ואם היה מצוה בדירת א״י בכל הזמנים איך יבא נביא אחר משה לסתור דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכיש לסתור.

6.      תלמוד בבלי - כתובות ק"י:

מתני' הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים נשא אשה בא"י וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא:

7.      תוספות

אומר לעלות כו'. אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם:

8.      רמב"ם הלכות אישות פרק י"ג

וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים; ובכל מקום, מוציאין ממקום שרובו גויים, למקום שרובו ישראל.

[יט] במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל.  אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל--כופין לעלות, אפילו מנווה יפה לנווה רע; ואפילו ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים--מעלין.  ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנווה רע שרובו גויים לנווה היפה שרובו ישראל.

[כ] אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה--תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה--יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים:  שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.

9.      רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכות ט-יב

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא-אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חטין בשני דינרין.

במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, ייצא לכל מקום שימצא בו ריווח.

ואף-על-פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה. וכן הוא אומר (תהילים קב טו): כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין, שנאמר (ישעהו לג כד): וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי העָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. אפילו הלך בה ארבע אמות, זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר (דברים לב מג): וְכִפֶּר אַדְמָתו עַמּוֹ. ובפורענות הוא אומר (עמוס ז יז): על אדמה טמאה תמות.

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם. ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א כו יט): כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּח בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵך עֲבֹד אֱלהִים אֲחֵרִים. ובפורעניות הוא אומר (יחזקאל יג ט): וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לא יָבֹאוּ. כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ, כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר (יחזקאל כז כב): בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

10. דברים יא יח – רש"י

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.

רש"י: "ושמתם את דברי" (ספרי) אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר(ירמיהו לא כ) "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים".

11. אגרות משה (אבן העזר חלק א סוף סימן קב)

בדבר שאלתך אם יש מצווה עכשיו לדור בארץ ישראל כהרמב"ן או כהר' חיים (תוספות כתובות דף קי ע"ב ד"ה הוא אומר) דאינה מצוה בזמן הזה

הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצווה. אבל פשוט שאין זה בזמן הזה מצווה חיובית שעל הגוף, דאם-כן היה ממילא נמצא שאסור לדור בחוץ לארץ משום שעובר על "עשה" כמו מי שילבש בגד של ארבעה כנפות בלא ציצית שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על "עשה"  דציצית. ולא הוזכר איסור אלא על הדר בארץ ישראל שאסור לצאת על-מנת לשכון בחוץ לארץ (רמב"ם פ"ה ממלכים הלכה ט) וגם-כן הא ודאי אינו "איסור לאו".  ואם היה איסור גם לאנשי חוץ לארץ, היה לו לרמב"ם לומר סתם: "אסור לשכון בחוץ לארץ אלא-אם-כן חזק בארץ ישראל הרעב".  משמע דרק ליושבי ארץ ישראל יש איסור שאסרו חכמים. אבל מצד ה"עשה" אינה חיובית, אלא כשדר שם מקיים מצוה.

וכיון שאינה מצווה חיובית, יש וודאי להתחשב בהחשש של רבינו חיים אם יוכל ליזהר במצוות התלויות בארץ.

12. פניני הלכה, פרק ג: מצוות ישוב הארץ הרב אליעזר מלמד

א - מצווה לאומית

מצוות ישוב הארץ מורכבת משני חלקים, מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. והמצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף בישובה. תחילה נעסוק בחלק הראשון, היינו במצווה המוטלת על כלל האומה, לכבוש את הארץ, לשלוט בה ולהתיישב בה. וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…"

כשנדייק בדבריו נמצא, שישנם שני צדדים במצווה הכללית של ישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ לבד עדיין המצווה לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך ישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ. וכל זמן שישנם מקומות בארץ שנותרו שוממים, עדיין מוטלת עלינו מצווה לטעת בארץ עוד עצים ולבנות עוד בתים.

ומדגיש הרמב"ן שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצווים ישראל לרשת את הארץ וליישבה ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים. אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, שהיינו בגלות בגוף ובנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, החל ה' להצמיח את ישועתנו, ומצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה

ב – שותפות היחיד במצווה הכללית

מדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל הוא שותף במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה.

ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג).

מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים – מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל ועוד יותר ביישובי יש"ע, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה.

אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל שותפים במידה מסוימת במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים ביישובי יש"ע שותפים במצווה הכללית של יישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.

ג – מצוות ישיבתה לפרט

בנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, יש מצווה על כל יהודי ויהודי שיגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ.

ואפילו בזמן שגויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שיהודי נוסף שיגור בארץ יועיל למצווה הכללית, מכל מקום היתה מצווה פרטית על כל יהודי שיגור בארץ. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים". וכן אמרו בתוספתא (ע"ז ה, ב). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

וכן מובא במדרש תנאים (ספרי ראה נג), שבתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, עת אשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, היו כמה תנאים שרצו לצאת לחוץ לארץ. וכך מסופר: מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", וחזרו ובאו להם לארץ ישראל.

ואף שבעת שהיה שלטון נכרי בארץ לא זכינו לקיים את המצווה הכללית, ש"הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת", מכל מקום כל יהודי שהתגורר בארץ באותם הזמנים קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצו במשך שנות הגלות הארוכות. בנוסף לכך, ישיבתו בארץ שימשה בסיס להרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית.